"עמך עמי ואלוהייך אלוהיי"
סיפור מגילת רות מתחיל באסון. רעב, גלות, מוות — אלימלך עוזב את בית לחם עם אשתו נעמי ושני בניו, ויורד למואב. הבנים נושאים נשים מואביות — ערפה ורות — ואז קורה הנורא מכל: אלימלך ושני בניו מתים, ושלוש נשים נשארות לבדן, ללא משענת בעולם שבו נשים ללא גברים היו חסרות הגנה.
נעמי מחליטה לחזור לבית לחם ומפצירה בכלותיה לחזור לבית אביהן. ערפה נפרדת בדמעות — בחירה מובנת ואנושית. אך רות מסרבת לעזוב. ההצהרה שלה היא אחת האמירות החזקות ביותר בכל הספרות:
"אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעׇזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"
זוהי אהבה שחורגת מכל קטגוריה — לא רומנטית, לא חובה משפחתית, אלא בחירה חופשית של נאמנות מוחלטת. רות בוחרת בנעמי, בעמה ובאלוהיה — ובכך מוותרת על הכל: מולדת, משפחה, ביטחון.
גורן בלילה: עוז ופגיעות
בבית לחם, רות יוצאת ללקט שיבולים בשדות — מלאכה של עניים ונוכרים. במקרה — או בהשגחה — היא מגיעה לשדהו של בועז, קרוב משפחה של אלימלך. בועז מבחין בה ומצווה על עובדיו להגן עליה, להשאיר לה שיבולים נוספות, ולוודא שאיש לא יפגע בה.
המפגש בגורן הוא שיא הסיפור. נעמי שולחת את רות אל בועז בלילה, ורות שוכבת למרגלותיו. כשהוא מתעורר בחושך ושואל "מי את?", היא עונה: "אנוכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה."
הביטוי "פרישת כנף" הוא מטאפורה כפולה — גם הגנה כמו ציפור הפורשת כנפיה על גוזליה, וגם הצעת נישואין. רות, הנוכרייה, הענייה, מציעה את עצמה לאיש העשיר והנכבד. זהו מעשה של אומץ יוצא דופן — ושל אמון שהטוב שבבועז יגבר על המוסכמות החברתיות.
בועז: הגבר שידע להגיב נכון
תגובתו של בועז חושפת את גדולתו. הוא לא מנצל את המצב, לא דוחה אותה, ולא מתבייש. הוא אומר: "ברוכה את לה', בתי, הטבת חסדך האחרון מן הראשון" — כלומר, החסד שעשית עכשיו, בבחירתך בי ולא בבחורים צעירים, גדול אפילו מהחסד שעשית עם נעמי.
בועז מכיר באומץ של רות ומכבד אותו. הוא גם פועל ביושר — יש גואל קרוב יותר, והוא מוודא שאותו גואל מוותר על זכותו לפני שהוא עצמו לוקח את רות. הכול נעשה בגלוי, בכבוד ובצדק — מול זקני העיר, בשער העיר.
"קְנֵה לְךָ — וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ"
טקס חליצת הנעל — מנהג עתיק שמסמל העברת זכויות — סגר את העסקה. בועז קנה את שדה אלימלך ולקח את רות לאישה.
חסד: המילה שמנהלת את המגילה
אם יש מילת מפתח אחת למגילת רות, היא "חסד". לא אהבה רומנטית סוערת, לא תשוקה בוערת, אלא חסד — נדיבות שחורגת מהמחויב, טוב לב שאינו מצפה לתמורה. רות עושה חסד עם נעמי כשהיא הולכת אחריה. בועז עושה חסד עם רות כשהוא מגן עליה. ושניהם עושים חסד זה עם זה כשהם בונים יחד בית.
המגילה מציעה מודל של אהבה שונה מהדרמה הסוערת של דוד ובת שבע או התשוקה הבוערת של שמשון ודלילה. כאן האהבה היא שקטה, מעשית, ומתמדת — אהבה שמתבטאת בשיבולת שנאספת, במנוחה שנמצאת, בילד שנולד.
מואביה על כסא המלוכה
הסיום של המגילה הוא מרעיש: רות ילדה את עובד, עובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד — דוד המלך, מלך ישראל. הנוכרייה המואבית, שבאה מעם שהתורה אוסרת "לבוא בקהל ה'" — היא סבתא רבא של המלך הגדול ביותר, ולפי המסורת, של המשיח העתיד.
המסר עמוק: גבולות לאומיים, אתניים וחברתיים אינם חזקים מאהבה אמיתית. מי שבוחר בחסד, מי שמוכן לוותר על הכל למען אהבה — הוא זה שהשרשרת הנצחית עוברת דרכו. רות לא נולדה יהודייה, אבל בחרה להיות חלק מהסיפור — ובזכות הבחירה הזו, הסיפור כולו קיבל משמעות חדשה.
